רותי מזרחי

אודותי

נולדתי בחולון ובגיל שש עברתי לקיבוץ נתיב הל"ה שם גדלתי אצל משפחתי המאמצת כילדת חוץ. אני נשואה ואם גאה לשני בנים מוצלחים. אוהבת מאוד לקרוא וקוראת כל דבר מעניין מספר טוב ועד כתבה בעיתון. אוהבת גם לפתור תשבצים. בעברי הייתי פעילה חברתית. לאחרונה גיליתי את החדווה שבכתיבה כמשתתפת בקבוצת הכתיבה "סיפורי חיים".

איך הייתי רוצה שתיראה סביבת חיי

זה מתחיל כבר בחדר המדרגות: הוא אמנם קטן וצפוף, אבל אפשר היה לשמור על ניקיון ולא לראות בדלי סיגריות על הרצפה ושקיות זבל שנשארות זרוקות במשך ימים. כך גם לגבי צבע הקירות: לפני כמה שנים הדיירים החליטו לצבוע את חדר המדרגות. לתדהמתי הם בחרו בצבע כחול מזעזע, והיום, לאחר שחלפו כבר כמה שנים, הצבע מתקלף והמראה אינו נעים לעין. הייתי רוצה שהקירות יהיו צבועים בצבע בהיר שייתן אור והרגשה של חום.

בהמשך יש את החצר של הבניין וחצרות הבניינים הסמוכים, שגם הן די מלוכלכות ומוזנחות. החלום שלי הוא לראות חצרות נקיות עם יותר צמחייה ופרחים.

בכל פעם שאני יוצאת מביתי, יורדת בחדר המדרגות וחולפת על פני החצרות, אני מדמה בנפשי איך יכול להיראות הרחוב שלי. אני חושבת שאפשר ליצור פה ממש פנינה. הרחוב הוא חד סיטרי וסגור בסופו עם החומה של דרך האיילון. אפשר ליפות את החומה בציור קיר. אפשר לדאוג שפחי האשפה יישארו בפינות שלהם ולא זרוקים על הכביש. אפשר לדאוג שהתושבים לא ישאירו שקיות אשפה מפוזרות אלא יכניסו לפחים.

אני נהנית לראות ילדים רוכבים על אופניים ומשחקים בכל מיני משחקים (כאמור אין ברחוב כמעט תנועה). אני חושבת שאם הרחוב היה משופץ, גם להם היה יותר נעים וכיף.

שובם של זיכרונות נעלמים

לאחרונה, מאז התחלתי לכתוב, עולים בי זיכרונות ילדות שמרגשים אותי. נראה שכשהנשמה מתנקה ונפתחת, יש אפשרות להיזכר בדברים בהירים יותר.

כשהייתי כבת שש עברתי מבדקים שונים כדי לדעת אם אני מתאימה לחיות בקיבוץ כילדת חוץ. אישה גדולת ממדים ישבה מולי וממש התלהבה מתשובותיי ומהידע שלי.

עברתי את המבדקים ואומצתי על ידי זוג צעיר שלהם כבר היו שלושה ילדים קטנים – צאלה, ניצן ואלה. קיבלתי מהם אהבה בצורה שלא תיאמן. עד היום, כאשר אני מגיעה לבקר את אבריימ'לה, אבי המאמץ (אמי המאמצת הלכה לעולמה לפני כמה שנים), הוא מרעיף עלי חיבוקים ונשיקות כאילו מצא בת אבודה…

אבריימ'לה היה הצלם של הקיבוץ. הוא אהב מאוד לצלם אותי ואת בתו הבכורה, ובמשך שנים בית התרבות של הקיבוץ היה מלא בתמונות שלנו וכולם היו מתלהבים מהן מאוד.

עוד זיכרון מתקופת ילדותי בקיבוץ מחזיר אותי לשעות של אחר הצהריים, כשילדי הכיתה היו מתאספים ויושבים סביבי, ואני הייתי מקריאה לכולם ספרים בהמשכים. פשוט אהבו לשמוע אותי מקריאה. אני זוכרת את עצמי ממש נכנסת לסיפור, בוכה או צוחקת תוך כדי קריאה והילדים נסחפו אחרי.

כשגילו בקיבוץ את כישוריי אלה, קיבלתי באופן רשמי את התפקיד להקריא קטעי שירה בטקסי הזיכרון לל"ה חללי צה"ל שנפלו בדרך לירושלים במלחמת העצמאות (על שמם הקיבוץ נקרא "נתיב הל"ה"). משפחות החללים היו מגיעות לקיבוץ ומחפשות אותי כדי לראות מה שלומי ואיך גדלתי משנה קודמת.

זיכרונות אלה חוזרים ושבים אליי מתוך הכתיבה שבה אני עסוקה בחודשים האחרונים. הכתיבה מזכירה לי דברים שאהבתי לעשות ושהייתי טובה בהם, ומשום מה שנים רבות הנחתי להם להיות בצד. הכתיבה מאפשרת לי להתחיל לראות דברים באור שונה.

הקבוצה שלי

אני פוגשת את הנשים בקבוצה לכתיבה יוצרת פעם בשבוע ואני חושבת: מה אני מקבלת מהמפגשים האלה? ובכן, הרבה! אני מרגישה שייכות לקבוצה שמקבלת אותי בלי שיפוטיות. אני רואה בכל אחת משהו חם ומרגש. אחת כשרונית כל-כך בכל מה שהיא עושה, אחרת אופטימית נצחית, שלישית שהחלה עם הזמן להיפתח ולפרוח כמו ניצן של פרח יפה. וכך, כל אחת עם הנתינה והאהבה שהיא מביאה.

אני מתבוננת בנשים היקרות האלה ומהרהרת לעצמי: לכל אחת יש את סיפור חייה וכל אחת סוחבת על גבה איזשהו עול.

הפתיחות והשלווה מאפשרות לנו להנות זו מזו, לקבל ולתת מתובנות חיינו.

כעבור שנה

חלפה שנה מהפגישה הראשונה של הקבוצה החביבה שלנו. שנה שבה כל אחת למדה משהו, לימדה את האחרות, התפתחה ונפתחה לכיוון שלה.

זו הייתה שנה מרגשת הן מהבחינה האישית והן מהבחינה הקבוצתית. מההיבט האישי גיליתי את ההנאה שבכתיבה, נוכחתי שאפשר  לספר לנייר הריק כל דבר או מחשבה שפורצים מהבטן ומהנשמה, כי הנייר לא מפרש ולא נעלב. למדתי להקשיב יותר לסובבים אותי בלי לשפוט אותם ולהכיל יותר את מה שעובר עליהם.

מן ההיבט הקבוצתי תרמנו אחת לשנייה בהקשבה, בחשיבה ובתמיכה.

אני מקווה שאוכל לממש את הכלים שאני רוכשת במפגשים אלה גם בחיים ולהיות אדם טוב יותר לעצמי ולזולתי.