תקוה סדס

אודותי

נולדתי בחולון ב-1952. אני אמא לשלושה וסבתא לארבעה. עובדת כסייעת בגן ילדים למעלה מ-20 שנה. מעשירה את הילדים בעבודות יצירה ומאוד נהנית מעשייתי. במשך 15 שנים הייתי פעילה חברתית בג'סי כהן. תחביביי הם ריקודי עם, שירה, טיולים, התעמלות ועוד ידי נטויה. המפגש עם הכתיבה חדש לי ופותח בפני עולם שלא הכרתי. אני מוצאת בכתיבה דרך לשחרור ולארגון מחשבותיי.

הילדה שבתוכי

פרידה. מלה קצרה עם כל כך הרבה משמעויות.

זה התחיל היום בבוקר ביום האחרון ללימודים. מדי בוקר במשך השנתיים האחרונות הייתי מגיעה לביתה של בתי, לוקחת את נכדי ומסיעה אותו לגן. היום זו הפעם האחרונה. בשנה הבאה הוא יהיה בגן אחר שקרוב יותר לביתו. עבור שנינו מסתיימת תקופה של יחד. את הרגעים הקסומים שהיו לנו אני אנצור בלבי. היה זה זמן שיכולנו לדבר על הכול, להתייחס לסביבה ולדרך, לשים לב למה שקורה מסביב. היתה לי זכות להיות חלק בהתפתחות שלו.

אחרי שנפרדתי ממנו, הגעתי לגן שבו אני עובדת. שם כבר חיכו לי הילדים. רק לפני שנתיים הגיעו לגן  צעירים ותמימים, ולפתע הפכו להיות אנשים קטנים עם דעות ורצונות משלהם. עברנו כברת דרך ביחד.

במפגשי הבוקר אני מעבירה לילדי הגן שיעור פילאטיס. אנחנו יושבים על הרצפה ועושים כל מיני תנועות מוזרות של חיות. פעם אנחנו חתולים ופעם צפרדעים… אני מעבירה את השיעור בצורה מאוד חווייתית וכולם משתתפים. אפילו הילדים הביישנים והמופנמים מקבלים ביטחון כי הם יודעים שאינם לבד. הם חלק מקבוצה.

בזכות המפגש עם נכדי ובזכות המפגש עם ילדי הגן, אני מרגישה שהילדה שבתוכי יכולה לצאת החוצה.

אני נזכרת בגעגוע בילדותי. היא היתה עשירה ומגוונת. הייתי ילדה מאוד מקובלת, מנהיגה. בבניין שלי גרו כ-15 ילדים, בערך בני אותו גיל. היינו מאוד מגובשים ואוהבים, ושיחקנו בכל מיני משחקים שהמצאנו, כמו משיכת חבל, גומי, קלאס, מחניים ותופסת.

יותר ממה שלימדתי – למדתי.

יותר ממה ששימחתי – שמחתי.

יותר ממה שהענקתי – קיבלתי.

תמיד יותר ממה שקיוויתי והאמנתי.


איפה הכל התחיל

הכל התחיל במתנ"ס "לזרוס". קבוצה של עשר נשים שנפגשות אחת לשבוע בימי ראשון. קראנו לזה "מועדון נשים".­

המפגשים נמשכו כארבע שנים. מדי שבוע שמענו הרצאות מעניינות, עשינו עבודות יצירה ויצאנו להצגות. תרמנו ונתרמנו מהפעילות במתנ"ס.

אט אט החלה נשירה של הנשים, אך הפעילות המשיכה להתקיים. יום אחד הגיעה צהלה, רכזת "מועדות הנשים", והציעה לנו משהו אחר: במקום לפרק את המועדון – לעבור למתכונת חדשה. פה נכנסת עידית לתמונה שהופכת את הקערה על פיה.

במפגש עם עידית אנחנו מבינות שאחרי תקופה של מפגשים שבועיים אתה היא מתכננת להפגיש כל אחת מאתנו עם אמנית שהיא תבחר מתוך הכרותה אותנו ליצירה של עבודה משותפת. כל אחת בהתאם לאופייה.

המפגשים עם עידית משולבים בכתיבה שלנו. מה לכתוב? כולנו הרימנו גבה. מה אני יודעת על כתיבה? הכתיבה נועדה לסופרים – לא לנו! לא עזרו התירוצים ועידית בדרכה הנעימה לא מוותרת על אף אחת: לפתוח מחברות היא מבקשת, ואנחנו – כמו ילדות טובות – פותחות מחברות ומתחילות לכתוב.

לאט לאט החל משהו להיפתח בכתיבה שלנו. עידית מספרת לנו שבמשך הזמן הטקסטים שלנו יקובצו תחת פרויקט סיפורי חיים" ויעלו לאתר של פרויקט ג'סי.

מה מיוחד בקבוצה שלנו? כל אחת מהנשים בקבוצה היא אישה בזכות עצמה. עולם ומלואו. ובכל זאת יש משהו שמקשר ומחבר בנינו. החיבור בא ממקום אמיתי. יש הקשבה פעילה בין הנשים ועידית בדרכה מצליחה לגעת בנשמותינו ולהוציא מתוכנו הרבה סיפורים שהיו חבויים.

הקבוצה נותנת לי כוח להאמין בעצמי וביכולות שלי. בזכות הכתיבה והמפגשים עם הקבוצה החלטתי ללכת צעד אחד קדימה ולרכוש לעצמי מחשב. לאתר העלו כתבה שלי עליה קבלתי תגובות מעניינות. הייתי סקרנית לראותה במו עיניי. רכישת המחשב והלימוד כיצד לעשות בו שימוש פתחו בפניי עולם ומלואו. הדבר הכי טוב והכי חשוב שקרה לי בעקבות המחשב הוא שאני מצליחה לתקשר בזמן אמת עם שתי אחיותיי שהן חירשות-אילמות ולראות את האושר בפניהן. מי כמוני יודעת כמה זה היה שווה. תודה עידית.


לדעת לקבל את השונה בחברה: בעקבות מופע של נכים שהתקיים בירושלים ב"בית הגלגלים"

ביום חמישי האחרון חוויתי חוויה מיוחדת. הצטרפתי לבני למופע סטנד-אפ שבו כיכבו ילדים נכים. הילדים הביעו בהומור, לפעמים בהומור שחור, את הקשיים שבהם הם נתקלים בחיי היומיום שלהם.
למשל, איך הם משחקים במגרש כדורגל כאשר הנכה הופך להיות "שער חי" שאליו מכוון הכדור ובעזרת גופו הוא צריך למנוע מהכדור להיכנס. או הקשיים בהליכה לשירותים במקומות ציבוריים, שבהם מעבר צר מדי או שאין מעלית. לעתים הם אינם יכולים להגיע כלל לשירותים ונאלצים להתאפק.
אחד מהקטעים שהועלו על הבמה ונגעו בי מאוד חזק הוא תיאור מצב שבו נכה מזמין מקום במסעדה. הוא אינו מספר על נכותו בטלפון. כאשר הוא מגיע למקום, הוא חש בתגובות אליו. הנכה מזמין מקום לשבעה מקומות. המלצר עורך את השולחן וכשהקבוצה מגיעה, הוא מתחיל להתבלבל ולומר שבעצם אין מספיק מקום ואין כיסאות לנכים. הבדיחה של הנכים היא ש"זה בסדר. הבאנו כיסאות מהבית…".
על אף התכנים הקשים שהועלו על הבמה, הערב היה מאוד מצחיק. השחקנים הנכים עבדו על הערב במשך שישה חודשים, והאנשים שהינחו וליוו אותם הם רובם ככולם מתנדבים, כולל בני שליווה את הערב בנגינה על פסנתר.

התובנה שלי מהערב הזה היא שמצד אחד אנחנו חשים תחושות של רחמים כלפי אדם נכה, אך מצד שני החברה לא באמת מקבלת אותו. חוויתי עד כמה עלי להעריך את מה שיש לי, כי מה שנראה עבורי טבעי ובטוח, עבור האדם הנכה זהו חלום שאותו הוא מקווה להגשים…

יולי, 2010

געגוע ומשאלה

השבוע נפל דבר בישראל: נשיא המדינה הפך מנאשם לאשם תחת ההגדרה "אנס סדרתי".

נולדתי בארץ הזו להורים שעלו מעיראק, גדלתי בדירת שני חדרים ללא טלוויזיה וללא מחשב. כילדים, היינו יוצאים לרחובות השכונה, משחקים "מחניים", "קלאס" ו"מחבואים" ועושים מעשי קונדס. חלקנו בינינו את כל מה שהיה לנו – עיתוני ילדים ונוער, ואפילו אוכל: הייתי מחליפה פיתה עם סביח תמורת פרוסה של עוגת שוקולד.

זה היה עידן אחר וטעמו כטעם גן עדן.

מאז גדלה הארץ והתפתחה. אני על סף השישים, ילדיי נישאו ואני כבר סבתא שצועדת קדימה אך תמיד במבט שיש בו געגוע לעבר.

הייתכן שבארץ חמדת אבות יש רוצחים, גנבים ואנסים מכל שכבות העם?

הייתכן שהכנסת שלנו בצורתה העגולה, הפכה להיות ההצגה הכי טובה בעיר?

האזכה עוד לראות בארץ הזו שינוי לטובה, שבו יוחזרו לראשי ממשלה, נשיאים וחברי כנסת התובנה והיושרה?

ינואר, 2011

שמלת כלולות

בתאריך 1.5.2011 הוזמנתי לתערוכה של אדווה.
כבר בכניסה נאלצתי לחלוץ את נעליי, והרגשתי שהגעתי לאיזה היכל מקודש.
העבודות בתערוכה נעשו מבדים רכים ובצבעים עזים. חלקן היו תלויות על הקיר, וחלקן השתלשלו מהתקרה. על הרצפה היה פרוס שטיח בצבע אדום שנתן תחושה של חמימות ורכות.

בעבודות היה מוטיב שחזר על עצמו, על הבדים היו רקומות פרוות, נוצות ועלים, שבא לך לגעת ולהתעטף בהם.
בחלק מהעבודות היו רקומות אמירות וכל אמירה לקחה אותי למקום אחר בחיי, במרכז החדר עמדה שמלת כלולות יציבה וחזקה וכולה אומרת אני כאן. מנגד עמדה מיטה ריקה שידעה ימים טובים יותר. בדמיוני אני רואה אישה לא ממומשת שהיה לה צורך בבית שתרגיש כמו נסיכה. אבל המציאות הייתה אחרת היא תלתה תקווה בזוגיות שלה אבל בן זוגה אכזב אותה. היא לא סמכה עליו מספיק ואמרה לעצמה אם אין אני לי מי לי. הייתה לה תקווה ליום חדש. המגע שלו הכאיב לה, למרות שהיא חשבה שהם יצליחו לשנות את העולם.

לאחר פרידה כואבת היא החליטה לרקום את זיכרונותיה בשמלת כלולותיה. וככה בכל יום שבת היא לובשת את שמלת הכלולות ממשיכה לרקום בתקווה לעתיד טוב יותר.

יש לי חדר משלי

יש לי חדר משלי אליו איש לא נכנס מלבדי.
שם יושב זיכרון מבורך של חיי.
שם נמצאת יכולת הצמיחה שלי. שם אני מתמודדת עם המצוקות, הפחדים וחוסר האונים שלי. שם נמצאים זיכרונות ילדותי, דברים ששכחתי או שהשארתי מאחור.
בחדר הזה אני מרשה לעצמי להיות חשופה, להסיר מעליי את כל החומות ולהיות אני עצמי.
אני מפנטזת שאני עפה למחוזות אחרים ומוקפת באנשים שמחים ומאושרים ששותפים לחלק מהתחביבים והשאיפות שלי, אנשים שעוזרים לי להרגיש טוב עם עצמי ושיהיו ברגעים שאצטרך אותם. אני חולמת שילדיי ונכדיי יסתדרו בחיים ויהיו מאושרים במה שהם עושים.
בחדר הזה אני לוקחת אחריות מלאה על מצבי הרוח שלי, על המחשבות ועל המילים שיוצאות לי מהפה. אני חולמת על אהבה שבה שני בני אדם חולקים ביניהם את התאווה אחר אמת נעלה ואחר ידידות אמת, חולמת על להגשים את השאיפות שלי.
אני לומדת לסמוך על האינסטינקטים שלי שבדרך כלל אינם מטעים אותי , ותמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה ולראות את הצד החיובי בכל סיטואציה שנקרית בדרכי.
מכיוון שיש בי יופי, חמלה ואהבה אני מקבלת את הקיים בהבנה ולא לוקחת שום דבר כמובן מאליו, ובכל בוקר שאני קמה אני אסירת תודה על כל יום חדש שהחל ומודה על הבריאות שלי, על ילדיי ונכדיי, על עבודתי ועל כל מה שהחיים מזמנים לי.

 

אופוס 24

במפגש האחרון ביקרנו במתנ"ס נווה אליעזר, בתערוכתה של האמנית קרן גלר, שנקראת "אופוס 24". התערוכה מבוססת על סיפור אישי וזיכרון ילדות של האמנית כילדה בת 8.
כאשר הגענו לתערוכה היה לי מאוד קשה להכיל את מה שהיה בחדרי האורות העמומים והריק שהיה שם.

היתה הרמת גבה מצד הבנות האם זאת כל התערוכה?
כבר בכניסה נתקלנו בגוש כיסאות שלא הבנו את המשמעות שלהם וממול ניצבה הקרנה ויצאו כפילה של ילדה שניגנה בכינור וכל כולה הייתה מרוכזת בנגינה. הילדה משכה את כל תשומת הלב. לא יכולנו לפרש אותה אם היא עצובה או מתוחה, אולי היא לפני הופעה בחזרות, או שהיא נשארה על הבמה לאחר שכל האנשים עזבו את האולם והיא נשארת עם כיסאות ריקים, בחדר היו כמה אלמנטים שמשכו את תשומת ליבי היה משחק של אור וצל. בצד ימין היו עמודי ניתוב שנתנו תחושה של תור שלא מגיע לשום מקום. הפנסים העמומים השפיעו עליי והייתה לי תחושה של מחנק, התקרה שלא הייתה גמורה. לאחר שהסתובבנו בחלל החדר וכל אחת התרשמה בצורה אחרת ישבנו לשיחה עם קרן ותוך כדי שיחה נפתחו דברים, שמנו לב לפרטים שנראו שוליים בהתחלה. האלמנטים והתפאורה התאימו לאווירה שהייתה בחדר ואז הכול קיבל משמעות אחרת.

הייתי מאוד גאה בחברות הקבוצה שכל אחת הביעה את דעתה בצורה עניינית וברורה. רוב הדברים שנאמרו התחברו בסוף למה שבעצם קרן רצתה ולהביע ללא מילים. את כל התחושות והרגשות, הייתה לנו תחושה של מלאות יצאנו מרוצות ושבעות רצון ומחכות למפגש הבא.