ג'וליה אלמוג

אודותי

אם לשלושה בנים, סבתא לעשרה נכדים. עליתי לארץ מטריפולי שבלוב בשנת 1949. גרתי בראשון לציון ובירושלים. הגעתי לג'סי כהן בשנים האחרונות. במקצועי אני מעצבת אופנה. כתבתי מספר רב מאוד של שירים. אפשר להגיד משוררת.

הכול יכולה

יש ואומרים אישה הכול יכולה,
יש ואומרים הורסת ובונה.
אך ממני טוב מי יודע
איך גבר יכול להרוס וגם לשגע.

את ראשך מכופפת
הוא מתרומם כהר
לכל עבר את מחייכת
שלא יראו דבר.

האם לזאת קוראים אהבה
האם אלו כך חיים?
לישון כך בלילה
בבוקר מתעוררים.
וכך להמשיך שוב ושוב
והעיקר כלל לא חשוב.

את כהר געש
הוא קר כקרח
את מלאה כעס
הוא כלל לא עונה לך.

האם לזאת קוראים אהבה…

לשוחח את מחליטה
מזמינה אותו לשבת
את נענית בשלילה
כי הלילה מתקרב.

האם לזאת קוראים אהבה…

איזה גוף לך משגעת
נשמה לך טהורה.
בערב להגיד יודע,
אך בבוקר מה קרה?

האם לזאת קוראים אהבה…

ובבוקר את שוב מבקשת
לפתור הבעיות,
- אוי, מה את מתעקשת…
אין לך מה לעשות.

האם לזאת קוראים אהבה…

פתאום גשם

אתמול היה היום האחרון בחודש אוקטובר ועדיין הימים חמים, חמים מאוד אפילו, ואין סימן לגשם. אנשים מתהלכים בסנדלי קיץ והנערות חושפות כל איבר בגופן. מילא נערות חטובות גוף וצעירות שרוצות להראות בכל מאודן מה שיש להן מתחת למלבושן. אבל אין זה כך: ראיתי נשים שמנות שעליהן שניים-שלושה "גלגלים" שעוד חוצות את בטנן בחגורה כדי להבליט בלי בושה.
אין עם מי לדבר! חושבות שהן על פי צו האופנה.

כבר חודש נובמבר ועדיין אין גשם. כמה אנשים מהישיבות בארץ יצאו להתפלל להורדת טל ומטר. אני החלטתי לנצל את מזג האוויר הנאה כל עוד אפשר, לפני שירד גשם…

יצאתי לגינה הנחמדה שלי. היא נותנת הנאה לחיי. הכנתי לי כוס קפה נמס כמו שאני אוהבת. כפית וחצי סוכר, חצי כפית קפה נמס, שלושת רבעי כוס מים רותחים, רבע כוס חלב 3 אחוז, מפרה! חלילה שלא יהיה חלב עמיד. הגינה נותנת לי הנאה. היא לא גדולה, אבל מטופחת. יש בה עשבי תיבול, נענע, אורגנו, בצל, עגבניות, כוסברה, שמיר, שומר ועוד. כיף לא נורמלי. כשאני מכינה איזה תבשיל, אני הולכת לגינה וקוטפת את מה שנחוץ לי, והריח נצמד אלי למשך שעות ארוכות.

אני שואפת את ריחות התבלינים מגן הירק שלי. אני אוהבת את הגינה שלי. אני אוהבת את כוס הקפה שלי. אני אוהבת אל השקט הפנימי שלי.

אני אוספת את עצמי ואת הכוס הריקה של הקפה. הגעתי לסף הדלת. פתאום שמעתי טפטוף של גשם.
איזה יום מוצלח! עכשיו אני יכולה לקחת מטרייה ולטייל בגשם…

בובתי ואני

מצאתי בובה זרוקה ליד פח אשפה. מסביבה כמה חתולים מחפשים שאריות, מטעמים ממטבחי השכנים שבשכונה. בימים רגילים בקושי יש אוכל לחתולים הרעבים, אבל היום, יום ראשון אחרי שבת, יש שאריות רבות והרבה חתולים התאספו ליד הפח כאילו שלחו ביניהם מסרים להודיע: "בואו מהר, יש אוכל בשפע!" ביניהם היו חתולים זרים שלא מגיעים לכאן כדרך קבע, וחתול שחור יפה במיוחד, שפרוותו השחורה-לבנה מזכירה את הפרה המפרסמת "חלב טרה".

בצד הפח ראיתי אותה: בובה זרוקה, שכל חתול שהתקרב אליה, הריח אותה, בעט בה והעיף אותה ממקום למקום. נכמרו רחמיי על הבובה. בזהירות בזהירות, כדי שהחתולים לא יחשבו חלילה שבאתי לקחת ממזונם, התכופפתי להרימה. לקחתי אותה לידיי והרגשתי כאילו היא נצמדת אלי. מרוב שכבות הלכלוך שעליה, לא ראו את צבע עורה. רק את עיניה הזוהרות המבקשות, "אל תעזבי אותי, אני לא יכולה יותר לשאת את הכאב וההשפלה. קחי אותי אלייך. את אישה טובה".

אחרי כל התחנונים האלה, איך אפשר אחרת. לקחתי אותה הביתה. שטפתי לה את הפנים והידיים. גיליתי שהיא אינה שרוטה או שבורה. הורדתי מעליה את הבגדים הישנים וזרקתי אותם לפח האשפה. מילאתי גיגית במים פושרים, שמחתי "נקה 7 סבון נוזלי" והכנסתי את הבובה לתוכה. התחלתי לתפור לה בגדים חדשים*. כשסיימתי את הבגד הראשון, חזרתי אליה. היא שכבה לה להנאתה בשלווה מוחלטת. הוצאתי אותה מהמים, ניגבתי אותה והלבשתי אותה בבגד שתפרתי. הנחתי אותה על המיטה וחזרתי לתפור לה בגדים משאריות בדים שתפרתי בהם לעצמי שמלות וחצאיות.

אני אוהבת להלביש אותה בבגד העשוי מאותו בד שמהם עשויים הבגדים שאני לובשת. זה נותן לנו הרגשת שייכות – לי ולה, לה ולי. הרבה פעמים אני חשה שהיא שולחת אלי חיוך וזה משמח אותי ועושה לי מצב רוח טוב. היא בת בית אצלי וכל מי שבא לבקר אותי שואל מאיפה הבובה המיוחדת הזאת ואומר: "בחיים לא ראיתי בובה כזאת".

*תפרתי לה חולצה לבנה עם תחרה וחצאית כחולה ליום העצמאות. שמלה עם הרבה פרחים ומאוד צבעונית לט"ו בשבט.