רחל פולט

אודותי

שם הולדתי הוא רחל, אך קוראים לי גם אלה וזה הוא שם שאני אוהבת יותר. אני בת 64, אם לשתי בנות ושני בנים, סבתא לעשרה נכדים והאחד-עשר בדרך בעזרת השם.
תושבת ג'סי כהן 43 שנים. תמיד הייתי פעילה ומעורבת במה שקורה בשכונה. מזה 32 שנים אני עובדת לפרנסתי כנהגת הסעות. פוגשת המון אנשים ומאוד נהנית מעבודתי.

להגיד

להגיד או לדבר – אחת התכונות שמבדילות בין בני האדם לבעלי החיים.

להגיד זאת זכות בסיסית שיש לבני האדם, ולפעמים זו חובה.

להגיד זאת זכות של חופש דיבור, תקשורת בריאה בין בני משפחה, בין חברים ובין עמים שונים.

כשאנו מדברים, אנו מסבירים את עצמנו לצד השני, למה בדיוק אנו מתכוונים ומה אנחנו חושבים ומרגישים. כך לא מפרשים אותנו בצורה שגויה והאווירה מתנקה.

להגיד זה גם לשבת ולשוחח באווירה נעימה ולהעביר זמן איכות.

מצד שני להגיד זאת גם חובה. כשאנו נתקלים בעוולות שונות, מחובתנו להגיד את מה שצריך למי שצריך ולעזור בכך לאוכלוסייה חלשה שלא יודעת או לא יכולה להגיד את מה שלו היא זקוקה.
אז בואו נתחיל להגיד.

מחשבות על אמא ואימהות

המילה אמא היא מילה קטנה אך מכילה המון.
יש אמא שתמיד מחבקת ונמצאת מסביבנו וכל הזמן דואגת.
האם כולנו מסתדרים איתה?
יש אמא שממלאת את חובותיה הבסיסיות ולא יותר.
האם כולנו מסתפקים בזה?
יש אמא קרייריסטית שכמעט ולא נמצאת, אך מכפרת בחומריות.
ויש עוד אמא, זו שנסיבות חייה ניהלו אותה ומעולם לא הייתה האמא שחלמה להיות.
מנגד יש ילדים שונים עם ציפיות שונות מאמא.
גם כשגדלים כאחים באותה משפחה, כל אחד רואה את אמא באור שונה.
גם אנו אמהות ושייכות לאחת מקבוצות האמהות האלה.
גם לנו יש ילדים שמקבלים אותנו כל אחד בדרכו שלו.
לא תמיד אמא היא הכי בעולם ולמרות כל זאת
אמא תמיד מעוררת רגשות, לפעמים דמעות, ונחשבת למשהו עילאי.
חשבתי לעצמי אם אמא היא לא תמיד האמא שרציתי
ואם אני לא האמא שכל ילדי רצו
אז מה המיוחד במילה הזאת ולמה היא כל כך מרגשת?
אולי האימהות היא זאת שמרגשת?

האדם והיצירה

לא ביקרתי בהרבה תערוכות. גם המעטות שבהן הייתי בארץ או בחו"ל לא הרשימו אותי לאורך זמן. באתי, ראיתי, אהבתי יותר או פחות, יצאתי ושכחתי. מעולם לא חשבתי על כך שמאחורי היצירות שבהן צפיתי יש אדם חי, מרגיש, שמח או עצוב.

אבל אחרי הביקור בתערוכתה של אדוה דרורי ב"גלריה הקיבוץ" ביחד עם קבוצת הכתיבה, משהו השתנה בתפישתי:
אדוה קיבלה אותנו באהבה גדולה ובחיוך ענק. למרות זאת, גם הפעם, בחלקו הראשון של הביקור, לא ייחסתי חשיבות לאישה שיצרה את העבודות.
רק לקראת סוף הערב, כאשר ישבנו והחלפנו רשמים ואדוה סיפרה לנו על התהליך שהיא עברה, איך נרקם הרעיון ואיך נבנתה התערוכה, משהו השתנה בי.
פתאום היה אדם מאחורי העבודות. ראיתי אישה מדהימה וחזקה שידעה לתרגם את חוויות חייה ליצירות חמות ומזמינות ולסחוף את כולנו איתה.

את התערוכה הזאת לא אשכח כל-כך מהר.

סיפור קטן-גדול על הנורה בעבודה של קרן גלר

בהיותי כבת שלוש עברנו דירה לחולון.

זה היה בשנת 1950 ועדיין לא היינו מחוברים למערכת החשמל.

באחד הערבים חזרתי הביתה עם אמי וכשפתחה את הדלת קיבלתי את שוק חיי: במרכז חדר הכניסה ריחף לו כדור אש שנראה לי בזמנו ממש ענק ואיים ליפול על ראשי. זו היתה כמובן נורת החשמל הראשונה שראיתי בימי חיי.
אני זוכרת שצרחתי באימה וניסיתי לברוח ואבא שלא הבין כמובן למה אני צורחת במקום לשמוח, גרר אותי בכוח הביתה תוך מכה או שתיים.

עברו מספר ימים עד שהבנתי את נפלאות הטכנולוגיה של אותם ימים.

טראומה חשמלית אמיתית.