איפה הכל התחיל | תקוה סדס

הכל התחיל במתנ"ס "לזרוס". קבוצה של עשר נשים שנפגשות אחת לשבוע בימי ראשון. קראנו לזה "מועדון נשים".­

המפגשים נמשכו כארבע שנים. מדי שבוע שמענו הרצאות מעניינות, עשינו עבודות יצירה ויצאנו להצגות. תרמנו ונתרמנו מהפעילות במתנ"ס.

אט אט החלה נשירה של הנשים, אך הפעילות המשיכה להתקיים. יום אחד הגיעה צהלה, רכזת "מועדות הנשים", והציעה לנו משהו אחר: במקום לפרק את המועדון – לעבור למתכונת חדשה. פה נכנסת עידית לתמונה שהופכת את הקערה על פיה.

במפגש עם עידית אנחנו מבינות שאחרי תקופה של מפגשים שבועיים אתה היא מתכננת להפגיש כל אחת מאתנו עם אמנית שהיא תבחר מתוך הכרותה אותנו ליצירה של עבודה משותפת. כל אחת בהתאם לאופייה.

המפגשים עם עידית משולבים בכתיבה שלנו. מה לכתוב? כולנו הרימנו גבה. מה אני יודעת על כתיבה? הכתיבה נועדה לסופרים – לא לנו! לא עזרו התירוצים ועידית בדרכה הנעימה לא מוותרת על אף אחת: לפתוח מחברות היא מבקשת, ואנחנו – כמו ילדות טובות – פותחות מחברות ומתחילות לכתוב.

לאט לאט החל משהו להיפתח בכתיבה שלנו. עידית מספרת לנו שבמשך הזמן הטקסטים שלנו יקובצו תחת פרויקט סיפורי חיים" ויעלו לאתר של פרויקט ג'סי.

מה מיוחד בקבוצה שלנו? כל אחת מהנשים בקבוצה היא אישה בזכות עצמה. עולם ומלואו.  ובכל זאת יש משהו שמקשר ומחבר בנינו. החיבור בא ממקום אמיתי. יש הקשבה פעילה בין הנשים ועידית בדרכה מצליחה לגעת בנשמותינו ולהוציא מתוכנו הרבה סיפורים שהיו חבויים.

הקבוצה נותנת לי כוח להאמין בעצמי וביכולות שלי. בזכות הכתיבה והמפגשים עם הקבוצה החלטתי ללכת צעד אחד קדימה ולרכוש לעצמי מחשב. לאתר העלו כתבה שלי עליה קבלתי תגובות מעניינות. הייתי סקרנית לראותה במו עיניי. רכישת המחשב והלימוד כיצד לעשות בו שימוש פתחו בפניי עולם ומלואו. הדבר הכי טוב והכי חשוב שקרה לי בעקבות המחשב הוא שאני מצליחה לתקשר בזמן אמת עם שתי אחיותיי שהן חירשות-אילמות ולראות את האושר בפניהן. מי כמוני יודעת כמה זה היה שווה. תודה עידית.




הוספת תגובה

הוסף את תגובתך למטה או שלח טראקבק מאתרך. תוכל גם להרשם לעדכון על התגובות באמצעות RSS.