סיפורי חיים | רותי מזרחי | שובם של זיכרונות נעלמים

לאחרונה, מאז התחלתי לכתוב, עולים בי זיכרונות ילדות שמרגשים אותי. נראה שכשהנשמה מתנקה ונפתחת, יש אפשרות להיזכר בדברים בהירים יותר.

כשהייתי כבת שש עברתי מבדקים שונים כדי לדעת אם אני מתאימה לחיות בקיבוץ כילדת חוץ. אישה גדולת ממדים ישבה מולי וממש התלהבה מתשובותיי ומהידע שלי.
עברתי את המבדקים ואומצתי על ידי זוג צעיר שלהם כבר היו שלושה ילדים קטנים – צאלה, ניצן ואלה. קיבלתי מהם אהבה בצורה שלא תיאמן. עד היום, כאשר אני מגיעה לבקר את אבריימ'לה, אבי המאמץ (אמי המאמצת הלכה לעולמה לפני כמה שנים), הוא מרעיף עלי חיבוקים ונשיקות כאילו מצא בת אבודה…

אבריימ'לה היה הצלם של הקיבוץ. הוא אהב מאוד לצלם אותי ואת בתו הבכורה, ובמשך שנים בית התרבות של הקיבוץ היה מלא בתמונות שלנו וכולם היו מתלהבים מהן מאוד.

עוד זיכרון מתקופת ילדותי בקיבוץ מחזיר אותי לשעות של אחר הצהריים, כשילדי הכיתה היו מתאספים ויושבים סביבי, ואני הייתי מקריאה לכולם ספרים בהמשכים. פשוט אהבו לשמוע אותי מקריאה. אני זוכרת את עצמי ממש נכנסת לסיפור, בוכה או צוחקת תוך כדי קריאה והילדים נסחפו אחרי.
כשגילו בקיבוץ את כישוריי אלה, קיבלתי באופן רשמי את התפקיד להקריא קטעי שירה בטקסי הזיכרון לל"ה חללי צה"ל שנפלו בדרך לירושלים במלחמת העצמאות (על שמם הקיבוץ נקרא "נתיב הל"ה"). משפחות החללים היו מגיעות לקיבוץ ומחפשות אותי כדי לראות מה שלומי ואיך גדלתי משנה קודמת.

זיכרונות אלה חוזרים ושבים אליי מתוך הכתיבה שבה אני עסוקה בחודשים האחרונים. הכתיבה מזכירה לי דברים שאהבתי לעשות ושהייתי טובה בהם, ומשום מה שנים רבות הנחתי להם להיות בצד. הכתיבה מאפשרת לי להתחיל לראות דברים באור שונה.



3 תגובות »

  • הדס ערער (ליטמן) כתב:

    הי רותי,

    מרגש אותי לשמוע את זכרונותיך.

    רק שטעית שמי – הדס ולא אלה.

    להשתמע, הדס

  • נלה כתב:

    הי רותי,
    קראתי עכשיו את הטקסט שלך, והנה מתבהרות התמונות,
    להת', נלה

  • אלה כתב:

    אחותי הקטנה והיקרה.
    כל הזמן אני מגלה צדדים שלא הכרתי בך דרך הכתיבה.
    אז תמשיכי לכתוב שנמשיך להכיר ולהתרגש.

הוספת תגובה

הוסף את תגובתך למטה או שלח טראקבק מאתרך. תוכל גם להרשם לעדכון על התגובות באמצעות RSS.