תקוה סדס | שמלת כלולות

בתאריך 1.5.2011 הוזמנתי לתערוכה של אדווה.
כבר בכניסה נאלצתי לחלוץ את נעליי, והרגשתי שהגעתי לאיזה היכל מקודש.
העבודות בתערוכה נעשו מבדים רכים ובצבעים עזים. חלקן היו תלויות על הקיר, וחלקן השתלשלו מהתקרה. על הרצפה היה פרוס שטיח בצבע אדום שנתן תחושה של חמימות ורכות.
בעבודות היה מוטיב שחזר על עצמו, על הבדים היו רקומות פרוות, נוצות ועלים, שבא לך לגעת ולהתעטף בהם.
בחלק מהעבודות היו רקומות אמירות וכל אמירה לקחה אותי למקום אחר בחיי, במרכז החדר עמדה שמלת כלולות יציבה וחזקה וכולה אומרת אני כאן. מנגד עמדה מיטה ריקה שידעה ימים טובים יותר. בדמיוני אני רואה אישה לא ממומשת שהיה לה צורך בבית שתרגיש כמו נסיכה. אבל המציאות הייתה אחרת היא תלתה תקווה בזוגיות שלה אבל בן זוגה אכזב אותה. היא לא סמכה עליו מספיק ואמרה לעצמה אם אין אני לי מי לי. הייתה לה תקווה ליום חדש. המגע שלו הכאיב לה, למרות שהיא חשבה שהם יצליחו לשנות את העולם.
לאחר פרידה כואבת היא החליטה לרקום את זיכרונותיה בשמלת כלולותיה. וככה בכל יום שבת היא לובשת את שמלת הכלולות ממשיכה לרקום בתקווה לעתיד טוב יותר.




הוספת תגובה

הוסף את תגובתך למטה או שלח טראקבק מאתרך. תוכל גם להרשם לעדכון על התגובות באמצעות RSS.